סטרומאה (Stromae), אחד מאמני הפופ המפורסמים והמוערכים בעולם כיום, שיחרר ביום האישה הבינלאומי סינגל וקליפ מהאלבום החדש שלו, שהרימו לא מעט גבות. הזמר הצליח לעורר שיח סביב סוגייה שלכולם יש מה להגיד עליה – אבל מעטים הם אלו ששואלים לדעתן של מי שעומדות בלב הפולמוס -נשים בזנות. הוא כתב שיר שמדבר את קולם של ארבעה גברים בחייה של אישה בזנות – זנאי, סרסור, שוטר והבן שלה – ובכל בית בשיר משחק את התפקיד של אחד מהם. שמו של השיר, "Fils De Joie" (בן של גיבורה) מסמן עם מי מארבעת הגברים הוא הכי מזדהה, אבל הוא נזהר לא להשמיע את קולה של האישה עצמה, אותה החברה לרוב משתיקה ומדירה מהשיח. הקליפ המרשים שביים בשיתוף פעולה עם קבוצת במאים מוערכים נפתח בהסבר שמדובר בהלוויה של אישה בזנות במדינה מומצאת – מה שכבר מסמן לנו שהוא מבקר את כל המדינות במציאות, אשר באף אחת מהן אי אפשר אפילו לדמיין הלוויה כל כך מכובדת לאישה בזנות כמו שרואים בקליפ. לאחר מכן נפתח הקליפ עם פתיחת אותה הלוויה, שאליה הגיעו מאות אלפים הכוללים את כל בכירי המדינה, הצבא והציבור. החיילים מבצעים תרגילי סדר מופתיים במתחם אנדרטה עצום מבטון, ובמקביל מתקיים מטס מפואר של מטוסי חיל האוויר מעל ראשיהם. סטרומאה עולה אל הפודיום ומתחיל לדקלם את מילותיהם של ארבעת הגברים, תוך כדי טקס ההלוויה המדומיין. הוא פותח עם הזנאי (לקוח), שאומר:
״להיות לבד זה לא קל
ועברו שנים מאז הפעם האחרונה שלי
לשפוט זה הרבה יותר קל
במיוחד כשאף פעם לא ניסית בעצמך
החלק הכי קשה זה הפעם הראשונה
אבל עכשיו מה שקשה זה להחליט מתי תהיה האחרונה.
אני לא נגד קצת רכות מדי פעם, זה נכון
אולי הפעם אפשר לעשות את זה בזמן שאני מעליב אותה
כן, על הכל אפשר להתמקח בחיים האלו, אם יש לך את הכסף
ואחרי הכל, אני בטח הלקוח הכי טוב שלה״.
לאחר מכן מגיע הפיזמון, שכולו מילותיו של בנה של האישה:
״אבל היי!
תעזבו את אמא שלי בשקט!
כן אני יודע, היא לא מושלמת, זה נכון
היא גיבורה
ואני תמיד אדבר עליה בגאווה
אני בן של זונה, כמו שאומרים
אחרי כל מה שעשתה בשבילם
סלחי להם, הם טיפשים
אוי, אמא שלי אהובה
הם עושים לך דה-הומניזציה
אבל גם מחזרים אחרייך
וכולם מסתכלים לצד השני״.
הבית השני שייך לסרסור, ששואל:
״למה כולם שונאים אותי?
אני זה שמאכיל אותן
החיים שלהן היו הרבה יותר בינוניים
בלעדיי, החיים שלהן היו חרא
מקום בטוח לישון בו
יש לזה מחיר, חמודה
כמובן, להכל בחיים האלו יש מחיר
אף אחד לא אמר לך אף פעם?
הם אמרו שאני אשם בסחר בבני אדם
אבל 50, 40, 30 או 20% זה לא כלום
שלא ישלו את עצמן ויחשבו שבאות להיות דוגמניות
גבירותיי – או שיותר נכון שאומר: זונות!״
לאחר הפיזמון החוזר, מגיע תורו של השוטר:
״אני יודע שזאת העבודה שלך,
אבל אני צריך גם לעשות את שלי, לא ככה?
ההבדל היחיד ביני ובינך
זה שאני כן משלם מיסים
עכשיו זוזי, אישה
קחי בחזרה את התעודת זהות שלך ואת מה שנשאר מהכבוד שלך
את פתאטית,
תמצאי לעצמך עבודה אמיתית!״
בכך שהוא מציג את כל העמדות האלו, סטרומאה מעביר ביקורת נוקבת על איך שהחברה תופסת נשים בזנות – לא משנה באיזו מדינה או באיזו תרבות. זו הסיבה שבקליפ מופיעות דמויות מכל קשת הרקעים האתניים והלאומיים, מה שבא לידי ביטוי במראה וגם בעיצובי המדים השונים של קבוצות החיילים והחיילות הצועדות ברחבת הבטון הגדולה בה מתקיים הטקס. בדומה למה שעשו להקת פוליס עם הלהיט ״רוקסן״ משנת 1978, הוא מדבר על הסטיגמות, על האלימות, על ההצדקות, ואפילו על היחסים המורכבים עם הילדים שלהן – מה שרבים לא לוקחים בחשבון כשמביעים את דעתם המאוד מוצקה בנושא. הוא התכוון ליצור מחווה לנשים בזנות להן קורא גיבורות, אשר במקרים רבים מוצאות את מותן מבלי שמישהו אפילו חולק להן כבוד אחרון. כי אם לא מספיק שהחברה התייחסה אלייך באלימות כל חייך – עכשיו גם המוות שלך מסמל בדיוק את אותו מצב. בישראל מתו בעשור האחרון מעל 100 נשים במעגל הזנות, רבות מהן בנסיבות איומות כגון התאבדות, רצח, מנת יתר, או מצב בריאותי קשה כתוצאה משנים רבות במעגל הזנות.
בפיזמון האחרון, קבוצה של נשים בלבוש חושפני ועקבים נושאות את ארון הקבורה המכוסה פרחים ואז רוקדות כשה״במה״ שלהן. בכך סטרומאה מספר לנו על מי הפוקוס צריך להיות, בניסיון להעלות אותן לדרגת כבוד ולהגיד שהיחס של כולנו צריך להשתנות כלפי נשים בזנות. והוא צודק. רק שבראיון שנתן למגזין הרולינג סטון בנוגע לפרשנות של הקליפ והשיר, אמר דברים שכדאי להתעכב עליהם: ״׳בנה של גיבורה׳ (שם השיר) באיזשהו מקום, הוא מחווה לנשים הללו, העושות את העבודה המאוד קשה הזאת ומקבלות מעט מאוד הכרה – אבל העבודה הזו קיימת ותהיה קיימת בין אם נרצה או אם לא״. עצוב – אם כי לא מפתיע באקלים החברתי הנוכחי – שגם אמן כל כך ביקורתי לא הצליח לשבור את ״תקרת הזכוכית״ של הביקורת כשזה מגיע לנושא הזה. מי שרוצה לתת כבוד לנשים בזנות, ולנשים בכלל, צריך להכיר בכך שזנות היא לא ״עבודה״ אלא אלימות מינית לכל דבר. העובדה שמקבלים עליה כסף לא הופכת אותה לאקט פחות אלים כלפי מי שנמצאים ונמצאות במעגל הזנות, אבל אולי אפילו יותר חשוב מכך: מי שמצליחים לראות דרך הבילבול בין מיסחור של מיניות לשחרור מיני ולהבין שמדובר פה באלימות *לא שופטים או שופטות את הנשים במעגל הזנות*.
המאבק בתעשיית המין איננה מאבק במי שנמצאות בו, ואת זה אפשר לטעון מבלי אפילו להיכנס לוויכוח על האם מבחירה או לא (אם כי מי שאי פעם הכירו אישה שהצליחה לצאת ממעגל הזנות יבין מהר מאוד את התשובה לכך).
המיתוס שהתנגדות לקיומה של תעשיית המין מכוונת כלפי א.נשים בזנות, וששיפוט כלפי אותה תעשייה הוא שוות ערך לשיפוטיות כלפי הנמצאים והנמצאות בה – הוא מיתוס שמשרת בעיקר את מי שמטרתם לשמר את הסדר הקיים. מהו אותו סדר קיים? זה שאומר שיש נשים ״נורמטיביות״ שבהן צריך לנהוג בכבוד וללא אלימות, ואילו יש נשים ״אחרות״, שנמצאות בשוליים, ולכן מותר לעשות להן דברים שכל אחד מהקוראים היה רוצח אם היו עושים לבן או לבת שלו. הסדר הקיים אומר שיש נשים ״ראויות״ שכאשר הן הולכות מהעולם מגיעה להן הלוויה מכבדת, ואילו יש נשים שהחברה פשוט מקבלת את זה שאת החיים שלהן סיימו זרוקות ערומות מאחורי פח זבל באיזו סמטה. זהו סופן של לא מעט נשים במעגל הזנות, וגם אם יש מי שמרוויחים מתעשייה שמובילה א.נשים לסוף שכזה – זאת לא הצדקה להמשיך ולנרמל אותה. אז לצערינו, סטרומאה היה יכול ליצור פה יצירת מופת. אבל הוא פיספס פרט ״קטן״, והוא: היחס לנשים בזנות לא ישתפר כל עוד יש זנות. יצירת אמנות שנשענת על קבלה של הדברים כמו שהם ואמירה ש״זה תמיד יהיה כאן בין אם נרצה ובין אם לא״, היא לא יצירה שמנסה לערער על הסדר הקיים, אלא לעשות שינויים קוסמטיים.
אז סטרומאה היקר, אם אתה באמת רוצה שאותן גיבורות יחיו חיים של כבוד ללא אלימות כלפיהן וכלפי הילדים שלהן, תצטרך לערער רק עוד קצת על ה״חוקים״ החברתיים ולדחות את הרעיון שמדובר ב״מקצוע״, כי גישה זו לא תשים סוף לסבל ולאכזריות ואותן נשים ייאלצו להמשיך ולהיות גיבורות בסגנון קדושות מעונות. ועל אף ההערכה הגדולה שיש לנו כלפי מי שנאלצת לעבור את הגיהנום של הזנות, ההערכה שלנו כחברה לא שווה כלום אם אנחנו מקבלים את הרעיון שזה בסדר לקנות בכסף את השליטה על הגוף שלהן.
כתבה זו התפרסמה בגירסה מקוצרת בעיתון ״הארץ במדור תרבות בתאריך 19.4.22
