בתקופות כמו מלחמה, מגפה, אסון טבע ומיתון כלכלי, תמיד יהיה מי שיזהה במשבר הזדמנות לנצל נשים. זה קרה גם בחודש האחרון כשרשתות הסחר בנשים באירופה זיהו גל של פליטות אוקראיניות שנמלטו חסרות כל יחד עם ילדיהן ומיהרו ליצור מנגנוני שידול כדי ללכוד אותן לתוך תעשיית המין.
אל הרשתות הללו הצטרפו אנשים פרטיים, גברים, גם מישראל, שרצו את "חלקם בשלל" והציעו "מגורים בחינם" לפליטות צעירות ונאות. התגובה לא איחרה לבוא: ארגון הסיוע "לא עומדות מנגד" הקים רשת תמיכה וסיוע במיוחד עבור הפליטות האוקראיניות. "מטה המאבק בסחר בנשים ובזנות" מדווח על התופעה ומגנה אותה. לרגע היה נראה שלמדנו משהו מהתקופה האפלה של תחילת המילניום.
אבל לא כולם מסכימים שהזניית פליטות מלחמה היא תופעה בזויה. בשבוע שעבר למשל פורסם ב"הארץ" מאמר של הדוקומנטריסטית נילי טל, ובו שתי טענות: האחת, שזנות היא לא פתרון רע כל-כך עבור הפליטות שנאבקות על הישרדותן. והשנייה, שזו אלטרנטיבה מתקבלת על הדעת גם בתקופות של שלום – לא עבור הכותבת או ילדיה כמובן – אלא עבור נשים שהגיעו מרקע של עוני. טל אף מציינת כי הגיעה למסקנה זו כשהפיקה סדרה תיעודית על נשים בזנות, חלקן ממזרח אירופה.
אני יוצאת מזרח אירופה ומכירה היטב הן את העוני שעליו מדברת טל. אני גם שורדת זנות שפגשה לאורך חייה מאות שורדות עם פרופיל דומה לשלי. לכן, אני מרשה לעצמי לחלוק על שתי הטענות. אכן, קשה להיות ענייה. במזרח אירופה משמעות העוני היא שאמנם תהיה לך גישה לשירותי חינוך ובריאות בסיסיים, אך במקביל לא תהיה לך תזונה איכותית, יחסרו לך בגדים, תגורי בדירה רעועה וללא כל מותרות. "הרעב התודעתי" למה שכסף קונה הופך את הנשים העניות האלה לטרף קל לעבריינים. הם מוכרים להן אשליה של חיים טובים כדי להעביר אותן לעולם שיפגע בהן יותר בסופו של דבר.
עוני הוא רע, אבל זנות גרועה יותר. כשביקרתי את הסבים שלי בכפר מגוריהם, שכולו בתי עץ מתפרקים, ללא תשתית ביוב או מים זורמים, ראיתי מסביבי יותר שמחת חיים, אהבה, חיוכים, צחוק מתגלגל וחוויות חיוביות, מבבתי הבושת ו"הדירות הדיסקרטיות" שהבטיחו לנשים כמוני פרנסה של אלפי שקלים ביום. זנות אינה אלטרנטיבה לעוני, וגם אינה "עבודה" או "סגנון חיים". מהות הזנות היא איברי מין, ידיים וחפצים של גברים זרים, לפעמים דוחים, שחודרים לך לוואגינה, לפה, לפעמים גם אל פי הטבעת, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש. זהו אורח חיים מתעלל שגורם פגיעה מתמשכת בגוף ובנפש. זוהי פגיעה בתפקוד בסיסי שאינה מאפשרת לחסוך כסף, לשכוח את הטראומה וליהנות מאיכות חיים סבירה.
לא תמצאו הרבה נשים שמחות ואמידות שהתעשרו מזנות. טל מספרת על שורדות זנות שהפכו לכרישות נדל"ן במזרח אירופה. אני מכירה מאות מזרח אירופאיות שורדות כמוני ולא נתקלתי באף אחת כזו. כספי הדמים שהרווחנו הגיעו לסרסורים, סוחרי סמים, נוכלים ולפעמים גם למשפחות מנצלות – אך לא קנו לאלו מאיתנו שחזרו למדינות מוצאן איכות חיים. גרוע מכך, חלקן חזרו הביתה במצב בריאותי רעוע שלא ניתן היה לשקם.
גם בתקופת מלחמה אין סיבה לראות בזנות פתרון הצלה קיומי. מדינות אירופה או ישראל, שמארחות פליטות מאוקראינה, יכולות להרשות לעצמן לא להרעיבן. דיווחי התקשורת חושפים בפנינו מציאות של הרס, הרג, קור, אובדן וייאוש, אבל לא היו עד כה דיווחים על רעב בקרב הפליטים והפליטות. זהו נרטיב שנוצר ומטופח על-ידי מי שרוצים להצדיק את הזניית הפליטות.
"אף אישה לא מאחלת לעצמה או לבתה להתפרנס מזנות", כותבת טל, אבל בעיניה אנחנו, נשים ממזרח אירופה, נחותות כל-כך בעוניינו, שעבורנו זו אלטרנטיבה מתקבלת על הדעת. אני כאן כדי לומר לה ולקוראי "הארץ" שזה פשוט לא נכון. קשה להשתקם מטראומת עוני ומטראומת מלחמה, אך יהיה קשה יותר להתגבר על כל זה בשילוב עם טראומת זנות.
*הכותבת הייתה בזנות מאז שהייתה קטינה ויצאה משם כשהייתה בת 20. כיום פועלת למיגור תעשיית המין. ניתן לקרוא את נטור בגירסתו המקורית כאן.
