״קוראים לי תמי אביגיא, אני בת 49, וכבר שלוש וחצי שנים מחוץ למעגל הזנות, מחוץ להתמכרות לסמים, ויש כמה דברים חשובים שלדעתי צריך לדבר עליהם. אני רוצה לדבר על הקשר בין זנות וגילוי עריות. אני עברתי גילוי עריות מגיל שלוש, ויש לי זכרונות יותר מעורפלים מלפני. שאבא הוא הפוגע ואני רק בת שלוש, אני בגיל שאני לומדת שפה. כל מה שילדה סופגת בשבע שנים הראשונות של חייה הוא מה שמעצב את אישיותה לשארית חייה. יש דברים שאפשר לשנות, אבל זה מאוד מאתגר. כשילדה סופגת שפה מסוימת על מי היא, אחר כך לשנות אותה זה מאוד קשה. זה היה האתגר של החיים שלי ועד עצם היום הזה. את הבחירות שלה, החברים שהיא בוחרת, בני הזוג, אנשים שהיא תכיר, מקומות שהיא תגיע אליהם. זה כבר נקבע באותן שנים ראשונות. אלו גילאים מאוד קריטיים, הילדות והנערות. אני למדתי לשתוק ולשחק אותה ישנה כדי להגן על אבא שלי מההתמודדות שלו עצמו עם כך שאני ערה ומודעת למה שקורה. אני לא יודעת למה הייתי מודעת ואיך זה שאני הבנתי מה קורה סביבי, אבל אני הבנתי כבר בגילאים האלו שמשהו לא בסדר, שמה שהוא עושה לי הוא אמור לעשות לאמא שלי. איפשהו בין גיל 3 ל-5 אני כבר הבנתי שמה שהוא עושה זה לא בסדר.
לי זה ברור שהגעתי לזנות כדי לשחזר שוב ושוב את האונס עם אבא, בניסיון לסדר את זה כך שאני כבר לא קורבן, אלא בשליטה.ף כמו באונס, זה קרה בתוך הבית שלי, בחדר שלי, במיטה שלי. והבית שלי שוב ושוב, גם בזנות, הפך להיות מקום מזוהם. זנות זה כמו להלביש על עצמי תחפושת ולחיות כמשחקת תפקיד של משהו מאוד כואב ומאוד קשה, שהוא לא באמת תמי האמיתית. הוא לא באמת מי שאני רוצה להיות, הוא לא הפוטנציאל שלי. זה מתוך מקום מוטעה של שליטה, כי עכשיו אני לא קורבן. אני לא קורבן עכשיו, ובכל זאת אני משחזרת במשך שלושים ארבעים שנה, ממשיכה לשחזר שוב ושוב את הרגעים האלו שקרו כל כך רחוק בילדות.
אני יודעת שלא כל מי שעוסקת בזנות עברה גילוי עריות. אבל אני לא מכירה הרבה כאלו שלא עברו איזשהו סוג של אונס או התעללות מינית בחיים שלה. וכשאני בתוך המשחק הזה, המשחק של ״הזונה״, אני מלבישה על עצמי, על הילדה הקטנה הפגועה הזאת, איזושהי מסכה. כי זה כואב מדי בשביל לחוות שוב ושוב. ועכישו אני תמי שיכולה לעשות הכל במיטה, בלי בעיה. סופגת כל כאב, גם אם זה חנק או מכות או משהו כואב נורא, משהו שלא נעים לי, משהו שאני לא רוצה. אני משחזרת קולות שלא אמרו לי. הייתה ביני ובין אבא שלי שתיקה. אבל השפה כבר נבנתה שם מראש. ואני נתתי מילים למה שאני לא שמעתי מאבא שלי. וזה היה ״תמי תסתמי את הפה ותספגי את זה. את אלופה, את מלכה. תראי כמה את סופגת. כמה כאב, כמה עלבון את סופגת ואתצ מצליחה להתמודד עם זה. את מלכה שאת לא צורחת״. זה דברים שאני אמרתי לעצמי. זה דברים שאני לא שמעתי את אבא אומר לי, אבל אני שמעתי אותם ושמעתי את הקול הזה כל פעם שנתתי לזנאי לחנוק אותי. העניין של השפה של לעשות כאילו אני ישנה, היא כמו להגיד ״כשאני ישנה, אפשר לפגוע בי. אני לא חלק מזה. דיסוציאציה״. או במילים אחרות, ניתוק הגוף מהנשמה. זה גם קצת כמו סוג של מוות. כי כשאני לא בתוך הגוף שלי, ואני והנשמה לא באותו מקום, אז אני בעצם בסוג שלך מוות. ככה אני מרגישה את הדברים. וזה לחוות מוות שוב ושוב, ויש איזושהי מכסה, של כמה גוף ונפש יכולים לחוות מוות עד שבאמת יש ניתוק טוטאלי ופשוט לא חוזרים יותר, ולצערינו אנחנו יודעים שהרבה נשים בזנות מתות בכל מיני דרכים.
בשביל להצליח להכניס גברים זרים לגוף שלי שוב ושוב, למרות הכאב של הגוף, הייתי חייבת את הניתוק, את הנשמה שתצא ממני כמו שאומרים. טראומה. טראומה שלא מתמודדים איתה, לא הולכת לשום מקום. היא נשארת בגוף. היא נשארה בתוך הגוף שלי. אני מצאתי דרכים ״להעלים את המפלצת הזאת״. מצאתי את זה בהתמכרות לסמים, יש נשים שמצאו את זה בניתוק בלי סמים ואלכוהול. יש נשים שמצליחות להתנתק גם בלי סמים לאלכוהול. אני מודעת לזה, ראיתי את זה. וגם אני היו זמנים שהייתי נקייה מסמים ומאלכוהול וגם התנתקתי. אבל זה לא הולך לשום מקום. זה כמו נכנס לאיזושהי מגירה, וברגע שאני נגמלתי מסמים וגם נגמלתי מתרופות פסיכיאטריות, אז קרה לי משהו חדש שגם אחרי שלוש וחצי שנים שאני נקייה מסמים, פתאום השלתי מעצמי את הכדורים הפסיכיאטרים שהשאירו את זה במקום מאוד מוגן. אני חוויתי בקריז שלי שחזור אחד לאחד את האונס עם אבא שלי. במשך חצי שנה בערך, הייתי בפרנויות שמישהו בא לרצוח אותי בלילה במיטה. וכיסיתי את עצמי שוב ושוב עם השמיכה כמו שעשיתי בתור ילדה קטנה.
זנות זה כמו להיות בבית חולים אחד גדול כזה, רק שבמקום להחלים בו, זה מקום שבו באים לממש פנטזיות של חולי. גם מצד הזנאים וגם מצד האישה בזנות. בשבילי זה היה מקום לבוא שוב ושוב ולהיות שוב קורבן, ולהיות שוב במקום שמנסה לקחת בחזרה את השליטה כמו שאמרתי. ושמה, דרך הזנות ניסיתי להיות בריאה. ולא הבנתי שאני מוסיפה שוב ושוב שוב עוד רגעים של עוד ניתוקים, שאני עד היום נאלצת להתמודד איתם. אני הכי נורמלית בעולם. גם כשהייתי בזנות. מהמקום שאני מגיעה זה אולי פחות נורמלי לא להגיע לזנות. אני רואה את עצמי בתור מישהי שלא עשתה שום דבר לא בסדר. המסר שלי הוא שאני יכולה לדבר על זה בפתיחות. גם הבן שלי שהוא בן 15, יודע שאמא שלו הייתה זונה, אבל הוא לא מתבייש בי. אני רוצה שאנשים יבינו שאין במה להתבייש. בטח לא במישהי בזנות. אני גם לא באה ממקום של לעשות נו נו נו לאף אחד. אני חושבת שפשוט צריך הרבה מאוד חינוך כדי להבין שכולנו מגיעים לשם – גם הזנאים וגם הנשים בזנות – מתוך מקום של חולי. וכמובן שאני נגד תעשיית המין, אבל אני רואה המון מקום לחנך גם גברים לקבל החלמה ראויה ומודעות לגבי מה שזה עושה לנשמה, ומאיפה זה מגיע. אני הייתי רוצה שזנאי יוכל להסתכל על הצילום שלי כתינוקת ולדעת שבעצם זה קצת טיפה כמו לאנוס שוב ושוב את הילדה הזאת שבצילום. את התמי הקטנה התינוקת הזו״.
במידה ותרצו להזמין הרצאה מתמי, פנו אליה למספר: 058692449 או למייל: tamiaviguy@yahoo.com
