הרגשתי שמשהו חסר לי, זה לא כמו שהייתי קודם. הרגשתי שאני לא יכולה להיות כמו לפני כמה שנים, משהו מהאישיות שלי חסר לי. הייתה לי הרגשה כזאת הרבה זמן. הצטערתי אבל נלחמתי עם עצמי. זה לא היה הרצון שלי וזאת לא הייתה ההחלטה שלי, אבל מי יאמין לזה שזה לא היה הרצון שלי? נזהרתי מאוד שאף אחד לא יישמע ושאף אחד לא יידע, אבל בפנים הייתה הרגשה קשה מאוד. אם יש כאב או כעס אז את לא יכולה לספר לאף אחד. את כועסת על אנשים אחרים ואת כועסת על עצמך, אבל הכל זה בפנים. על הכל את מדברת עם עצמך בחזרה, את לא יכולה להשמיע את זה החוצה, כי יש פחד ובושה.
זה הכי גרוע לחזור לשם. אי אפשר לכבות את זה. אין יותר גרוע מזה.
כשהחלטתי להשתתף בכתבה, היו כמה רגשות. חשבתי לעצמי שאני אספר עכשיו את הסיפור שלי ואנשים יגידו, "אז מה?", או יכעסו, או ירצו לגרש אותי מפה. גם שמעתי שמישהו מהקהילה שלנו כתב עלינו ברשתות החברתיות שהקבוצה הזאת הגיעה לישראל והן זונות. ככה הוא כתב. אנשים בקהילה כתבו עלינו ככה. מצד שני, שמעתי על נשים אחרות שעברו את מה שאני עברתי כמוני ושהיו להן בעיות במשרד הפנים. רוב האנשים לא מבינים את הדבר הזה, רק מי שזה קרה לו מבין. שלוש נשים שקרה להן דבר דומה באו אליי לעבודה ואמרו לי, "וואו. סיפרת עלינו, על הבעיות שלנו שאנחנו התביישנו לספר. היה לנו את כאב הזה, ואת העברת את הקול שלנו". אני מכירה אותן אבל לא ידעתי שהן גם עברו את זה. יש הרבה נשים שמפחדות להוציא את זה, והן צודקות. אני גם בעצמי פחדתי.
היו גם אנשים שתמכו וזה היה מפתיע. שמעתי וקראתי קצת וזה מחמם את הלב שזה חשוב להם ולקחו אחריות על זה. הם לא חייבים אבל הם רצו כי יש להם מקום, יש להם כוח. אני מאמינה שלבנאדם יש המון כוח. אם הוא רוצה, בנאדם יכול לעשות הכי טוב והוא יכול לעשות הכי רע. ראיתי שהרבה אנשים רוצים להשפיע עם הכוח שלהם כדי לעשות משהו טוב. זה הרגיש בשבילי וואו, אפשר לנשום קצת.
גם חשבתי שאם המאבק לא יצליח, לפחות הוא כן נותן כוח לאישה שיושבת בבית ולא סיפרה לאף אחד וזה מעביר את הקול שלה. שהיא תוכל גם לצאת מהבית ומהחושך שלה. יש הרבה נשים שסוגרות את הדלת שלהן, שלא רוצות לצאת, שמפחדות. לא רק בקהילה שלי, אלא בכל העולם. זה טבעי כשמאוד רע, כשיש הרגשה מאוד רעה. גם אם רק חמש נשים יישמעו את הסיפור שלי שסיפרתי מול המצלמה. לי לא הייתה ברירה, אבל לנשים האלו זה ייתן להן משהו. זאת הייתה הכוונה שלי. וגם, לא הייתה לי ברירה, הייתי חייבת לבקש עזרה. אלו שתי המטרות שלי בראיון. כמה נשים התקשרו אלי – זה גם הרבה בשבילי.
עכשיו אפשר לנשום קצת אוויר, אפשר לעמוד קצת. זה כמו שעון שעובד עם בטרייה, ברגע שאת מוציאה את הבטרייה מה יהיה? הוא לא יכול להמשיך לעבוד, נכון? אפילו שנייה אחת הוא לא יכול להמשיך לעבוד. זה מה שהיה החיים שלנו. עצרו שם. אין קדימה, אי אפשר לחזור אחורה. פשוט עצרו. את לא יכולה לעשות שום דבר. את חייבת לצאת אבל אין לך לאן לצאת. ואת חייבת להיות, אבל זה היה נורא. לא היה לך שניות. בתוך זה, יש אנשים שבאמת אכפת להם, שלוקחים אחריות, שזה בנאדם מול בנאדם. הם נתנו לנשום קצת, להמשיך את מה שנעצר, אפשר לעשות קצת משהו. אם זה ימשיך הלוואי, אבל גם אם לא, זה מספיק שמה שיש בפנים בנפשי.
כל מה שסבלתי לבד והתביישתי לספר, אבל כן רציתי לספר ושמישהו יישמע אותי ושאני אוציא את זה, איזשהו כאב בפנים, יש אוויר בבלון, עוד ועוד ועוד, ואז הוא עוד רגע מתפוצץ, זה מה שהרגשתי. זה יצר פחד, בושה וכאב. ברגע שזה יוצא, אז אני כבר לא לבד, לא החזקתי את זה לבד. היו עניינים אחרים לחשוב עליהם חוץ מזה, כשאת מוציאה דברים ישנים את מתחילה להכניס משהו אחר. יש עוד מקום בפנים, הוצאת משהו כבר וזהו. את מתחילה לחשוב על דברים אחרים חוץ מזה. אני לא מסתובבת רק מסביב לשולחן, אלא את מרימה את השולחן ומכניסה עוד דברים אחרים.
מבחינה פיזית, אין עדיין משהו לעתיד, אבל בפנים יש לך איזושהי תקווה. תהיה לך תקווה לעצמך. אני לא יודעת מה יקרה, אבל אני מאמינה לעצמי עכשיו, יש לי תקווה. מה שאני רוצה אני יכולה לעשות. אני יכולה היום להתחיל את החיים שלי מחדש.
קישור לכתבה בכאן 11
***************************************************************
לקראת חג הפסח המתקרב בואו נזכור שחירות היא דבר שלא כולן זוכות לו…
היום הוא יום הזיכרון הבינלאומי לקורבנות סחר בבני אדם. זה היום לזכור שאפשר למנוע את זה; על ידי העלאת המודעות והעירנות של הציבור, הפעלת לחץ על הממשלה לתקצב את התכנית הלאומית למאבק בסחר בבני אדם, מניעת מצב בו אנשים נמצאים בישראל ללא זכויות בסיסיות ונגישות לשירותים חיוניים, ומיגור תעשיות המבוססות על ניצול אוכלוסיות פגיעות כמו תעשיית המין.
יהי זכרם וזכרן ברוך 💔
