לאחרונה פורסמה ידיעה שהרעידה את המדינה על פיה אם חשודה בסירסור בבתה בת ה-15. כל אדם שפוי מזדעזע לשמוע סיפור כזה, ובצדק. הורים אמורים לשמור על הילדים שלהם, לא להשתמש בהם ככלי לרווח על ידי ניצול הגוף שלהם. מי שיסתכל על המקרה הזה כהתעללות פרטנית של משפחה פתולוגית, יבין שיש כאן פושעים שצריכים לתת את הדין וילדה אחת שזקוקה לטיפול ושיקום משמעותיים. אבל אם נביט במקרה הזה דרך עדשה תרבותית-היסטורית, נגלה שמדובר בתופעה שהיא חלק מרצף שלם, וכל עוד הרצף קיים – גם היא תהיה קיימת. זה נקרא "רצף הזנות". הרי היא לא קורית בוואקום; רוב הנשים בזנות לא מתעוררות ביום בהיר אחד בגילאי ה-20 ומחליטות לוותר על עיסוק כלשהו ולצאת לרחוב "לעבוד". ותנו לי לגלות לכם סוד – הן גם לא סטודנטיות לרפואה כמו שמכרו לנו בהוליווד. על פי מחקרים* ועדויות מנשים במעגל הזנות, רובן מגיעות מרקע של פגיעה מינית בגיל צעיר, פעמים רבות בבית, שאמור להיות המקום המוגן והמגן. דפוסים מעוותים של מיניות שמגיעים עוד מהבית בדרך כלל עוברים מדור לדור – מעגל של פגיעה. נערה שמפתחת עוד בבית דפוסים מיניים שמסוכנים לה – כמו למשל אבא שצופה בסלון בסרטי פורנו בזמן שהבת שלו נוכחת – נשאבת מהר מאוד למערבולת שקשה עד בלתי אפשרי לצאת ממנה. כשהיא תגיע לגיל ההסכמה, היא כבר מזמן רחוקה מלהיות במצב של בחירה. לכן גם אם זה לא מוגדר כסרסור של ממש בילדה, פעמים רבות היא מגיעה "בזכות" דפוסים לא בריאים של מיניות בבית, לדפוסים של זנות מחוץ לבית. אלו האלימות וההתעללות שדוחקים ומסלילים אותה לזנות, מה שאומר שהיא ככל הנראה תגיע בשלב כלשהו לזרועותיו של סרסור שאין לו קשר משפחתי אליה. האם זה בהכרח יותר מוסרי או מקובל?
אמא שמסרסרת בבתה זה הקיצון, הביטוי האכזרי ביותר שניתן לדמיין על רצף הסיטואציות שמביאה תעשיית המין. אבל עניין הרצף כאן הוא קריטי להבנה של שורש הבעיה. לפני כשנה, כשהתפוצצה פרשת האונס הקבוצתי באילת, התגובה הראשונית הייתה זעזוע מוחלט. אבל תוך כמה ימים, קמו ארגונים פמיניסטים כמו מרכזי הסיוע ו"כולן" והסבירו לציבור שהזעזוע הזה, ובמיוחד ההרחקה התפיסתית שלו מהנורמה המקובלת, היא היא מה שמאפשר המשכיות של תרבות האונס; הרי העובדה שאנחנו תופסים את בעיית האלימות המינית כמנת חלקם של אנסים ברוטליים בלבד, מרחיקה אותנו מהיכולת להבין איך למנוע את האונס הבא. ההכרה שהאונס באילת הוא לא תוצאה של רשע טהור אלא של תרבות שלמה שכולנו חלק ממנה וכולנו ספוגים בה, היא מה שנחוץ כדי לשנות את המציאות הקודרת שאנחנו עדים לה. תרבות של אלימות מינית היא רצף עם הרבה "שטח אפור" באמצע, וככל שנתייחס אליו ונכיר בו כחלק מהבעיה, כך נצליח גם למנוע את מקרי הקיצון.
ובכן, תעשיית המין פועלת על פי אותו עיקרון בדיוק; מדובר ברצף, ולהזדעזע מאם שמסרסרת בבתה לא יביא למניעת המקרה הקיצוני הבא. מה שאנחנו צריכים הוא להתחיל להתייחס לשאר הרצף כבעל השפעה מכרעת על כולנו, כי התרבות שאנחנו חיים בה מכתיבה בסופו של דבר את החוויות האישיות שלנו. כשזה מקובל להפעיל לחץ על מישהי לקיים יחסי מין גם אם היא קצת שתויה או אומרת שהיא לא מעוניינת, יותר קל להגיע לאונס קבוצתי. כשזה מקובל לצרוך פורנוגרפיה, להזמין חשפנית למסיבת רווקים או ללכת למסאז' עם "הרפייה", זו בדיוק התרבות שבה נערה בת 15 מספקת את אותם "שירותים". הפנטזיה שניתן לקיים תעשיית מין "מוסרית" היא מנותקת מהמציאות. בכל מקום שבו חי ונושם רצף הזנות, מתקיימת גם זנות קטינים. ובכל מקום שבו נמצא זנות קטינים, נמצא כנראה גם הורים שהביאו את הילדות שלהם אל פתחה של הזנות בין אם במישרין ובין אם בעקיפין. וגם הם, כמובן, לא "רשע טהור". אלו אנשים שהם תוצר של תרבות אלימה, כמו שאותם נערים באילת הם תוצר של תרבות האונס. וכמו שחלקים נרחבים מהציבור נחשפו לאחר אותו מקרה לרעיון שתרבות האונס היא רצף, כך גם רצוי שהמקרה הנוכחי יביא עמו התפתחות ושינוי השיח. לא רוצים לשמוע על מקרים נוספים שכאלו? קחו אחריות – תהיו הגבר שמבהיר לחברים שלו שהוא לא ישתתף במסיבת רווקים עם חשפנית; תהיי האישה שלא מנרמלת את תעשיית המין באצטלה של "זכות הנשים על גופן". בסופו של דבר, אלו הפעולות הקטנות שמביאות לשינוי הגדול – זה שבו נערות לא נשלחות לזנות על ידי אמן.
*גולדברג, 2019; גור, 2004; הרמן, 1992; טנא, 1992; סנטו וכרמלי, 2016 Abelson, 2019; Dworkin, 1993; Farley, 2004; Farley & Barkan, 1998
